בשנת 2016 נחתם הסכם בין הממשל האמריקאי לממשלת ישראל, לפיו תעביר ארצות הברית לישראל 38 מיליארד דולר בעשור שבין השנים 2019–2028, זאת לעומת 34.4 מיליארד בעשור שקדם לו. על ההסכם נמתחה ביקורת עקב כך שלראשונה נקבע שהסכום במלואו יופנה בלעדית לרכישת תוצרת ארצות הברית.
עד להסכם החדש, יכולה היתה ישראל להמיר לשקלים כ-26% מכספי הסיוע כדי לקנות מוצרים ושירותים בישראל. כעת ישראל מבינה מן ההסכם, שלא תוכל להשתמש בכספי הסיוע לרכישת דלק מארצות הברית (בעיקר דלק סילוני) החל משנת 2019. מדובר ברכישות בסדר גודל של 400-300 מיליון דולר בשנה (בהתאם למחירי הדלק). חלקו של הסיוע, שאותו תוכל ישראל להמיר לשקלים לרכש בתעשיות המקומיות, ילך ויקטן בהדרגה מ-815 מיליון דולר בשנת 2019, ל-450 מיליון דולר בשנת 2025 ולאפס בשנת 2028. הדבר יהווה אתגר לשימור יכולות המו"פ ועוצמתן של התעשיות הביטחוניות בישראל, הנשענות עתה על רכש של צה"ל בשקלים, שמומרים מסיוע בדולרים.
לפי ג'ואל אלון, בראיון לירחון "דיפנס ניוז" הציג האלוף במיל' והחוקר במרכז בגין-סאדאת למחקרים אסטרטגיים גרשון הכהן טענה, לפיה הסיוע מכניס מתח מיותר לדיאלוג האסטרטגי עם ארצות הברית, פוגע בריבונות הישראלית, יוצר תלות צבאית בארצות הברית, ומנוון את הייצור התעשייתי בישראל. לכן, טוען הכהן, ישראל צריכה לפעול להקטנה של הסיוע במקום הרחבתו, ושהשותפות הישראלית-אמריקנית רק תתעצם לאורך זמן, אם תשכיל ישראל להיגמל, באופן הדרגתי ומחושב, מהנדיבות הפיננסית האמריקנית על רקע ביטול אפשרות ההמרה ממט"ח סיוע לשקלים, נערכות התעשיות הביטחוניות לקראת אובדן מימון ופיטורי עובדים.
עם זאת, לפי ג'ואל אלון, זו לא הדרך היחידה להתמודד עם השינוי הדרמטי: ההסכם מאפשר כי החברות האמריקאיות מהן צה"ל ירכוש את הפתרונות הנחוצים, לו תהיינה חברות בבעלות תעשיות ישראליות, הממקמות בארה"ב, כל עוד הן יעמדו במספר תנאים. משום כך, זו הזדמנות עסקית אמיתית. ספקים של מערכת הבטחון הישראלית אשר ישכילו להעביר את הייצור שלהם לארה"ב בעוד מועד, יוכלו לזכות ביותר חוזים של צה"ל ובהיקפים גדולים יותר משהכירו בעבר. כמו כן, הכורח של צה"ל להסיט את תקציב רכש הדלקים למטבע ישראלי יוצר מקור תקציבי פנוי בהיקף של כחצי מיליארד דולר נוספים כל שנה, לרכש מתעשיות המייצרות בארה"ב.
הקמת חברה ישראלית בארה"ב, או אפילו העברת ייצור במודל Build to Print, הינם ההליכים מורכבים הדורשים 3-4 שנים, ונוכחות כמעט מתמדת של נציגי חברת האם במפעל האמריקאי. על אף התחושה הרווחת כי העולם הוא כפר גלובאלי, קיימים הבדליים תהומיים במוד העבודה של חברה אמריקאית וישראלית, תרבות עסקית שונה, קצב פעילויות אחר לחלוטין ומנטליות עסקית הפוכה בתכלית. מעטים מאוד הם המומחים המסוגלים לפעול במקביל בשני העולמות, לעבור הלוך ושוב בין חברה ישראלית ואמריקאית ובשתיהן לשוחח בעגה המקצועית המתאימה ולהתנהל על פי קודי ההתנהגות והניואנסים העסקים והתרבותיים החיוניים להצלחת פרויקט כזה.
תעשיות ישראליות שימהרו להתאים את עסקיהן לאפשרויות הנדיבות שנפתחות בפניהן בעידן החדש, יזכו לפריחה בעסקיהן. חברות אשר יעזרו בבעלי היכולת הייחודית לניצול תשתית קיימת לגישור על פני הפערים העסקיים-תרבותיים האלה, יצרו לעצמם הזדמנות פז לצמיחה.
